החלטה בתיק בג"ץ 10940/04

השופט א' גרוניס:

1.        העותר נפגע בתאונת עבודה ביום 20.10.95. בעקבות התאונה הגיש העותר ביום 20.10.96 תביעה למשיב 1 לקבלת דמי פגיעה. בתביעה ציין העותר את דבר היותו שכיר וצירף אליה תלושי שכר בהתאם. במשך כ-5 שנים שולמו לעותר דמי פגיעה וגמלה בגין התאונה על בסיס היותו שכיר ובהתאם לגובה השכר הנקוב בתלושי השכר שצירף לתביעתו. יצוין, כי ביום 31.10.96 הגיש העותר תביעה לדמי אבטלה וביום 18.2.97 הוגשה על ידו תביעה להבטחת הכנסה. אף בשתי התביעות האלה ציין העותר את מעמדו כשכיר במועד התאונה. ביום 1.8.00 הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (להלן - בית הדין האזורי), שבה ביקש לשנות את הבסיס לחישוב הגימלה ששולמה לו עקב התאונה, כך שגובה הגמלה יחושב על בסיס הכנסותיו כעצמאי. לחלופין, טען העותר, כי יש לראותו כשכיר וכעצמאי בעת ובעונה אחת. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של העותר ביום 8.2.04. ערעור שהגיש העותר לבית הדין

הארצי לעבודה (להלן - בית הדין הארצי) נדחה בפסק דין מיום 2.11.04. נגד פסק דין זה הוגשה העתירה דנא.

2.        דין העתירה להידחות על הסף. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו ממצאים עובדתיים, על סמך הראיות שהוצגו בפניו בנוגע למעמדו של העותר במועד התרחשות התאונה. בית הדין האזורי אף התרשם מהעדים שהופיעו בפניו ובכלל זה מהעותר עצמו וקבע בסופו של יום, כי העותר היה שכיר במועד התרחשות התאונה. בית הדין הארצי לא מצא לנכון כערכאת ערעור להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית הדין האזורי ובהתרשמותו מהעדים שהופיעו בפניו. יצוין, כי העותר העלה הן בפני בית הדין האזורי והן בפני בית הדין הארצי טענה של השתק פלוגתא ביחס לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 19.2.98. בפסק דין זה (שערעור שהוגש עליו לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 12.7.98) נדחתה תביעתו של העותר להקטין את דמי המזונות אותם חויב לשלם לבנו. בית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק הדין האמור, כי לעותר פוטנציאל הכנסה גבוה יותר מזה שהצהיר עליו וכי העברת עסקו לאחיו הייתה פיקטיבית. כנראה שלאור הקביעה האחרונה מבקש העותר ללמוד כי נקבע שהוא לא היה שכיר אלא עצמאי. עם זאת, העותר לא הצביע על ממצא מפורש בו נקבע בבית המשפט למשפחה כי הוא עצמאי. טענת השתק הפלוגתא של העותר מבוססת על כך שהמשיב 1 פועל לגביית חוב המזונות בו חויב העותר. כנראה שהמזונות שולמו בפועל על ידי המשיב 1 מכוח חוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972 ומכאן זכותו לגבות את החוב. בית הדין האזורי ובית הדין הארצי לא התייחסו לטענה זו של העותר. חוסר ההתייחסות לטענה אינו מוביל במקרה זה למסקנה שנפלה טעות משפטית מהותית או שהמקרה מעורר שאלה בעלת חשיבות ציבורית כללית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי (השוו, בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693; בג"צ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל - ועד כבאים נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810). בוודאי שאין זה המקרה ליתן "סעד למען הצדק" (כמאמר סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה) לאדם שטען במשך תקופה ארוכה כי הוא שכיר וקיבל טובות הנאה כספיות על סמך טענה זו ואשר החליט בשלב מסוים, ולאחר שנים, לשנות את גירסתו.

3.        לפיכך, העתירה נדחית על הסף.

           ניתן היום, י"ד בשבט תשס"ה (24.1.2005).

    ש ו פ ט ת                               ש ו פ ט                                       ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עס התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: